חוץ מהמוות שמצפה לכולנו בסוף הדרך, המעבר מלהיות לא אמא לאמא הוא חתיכת דבר מטלטל.
גם אני, כבר קצת יותר מחצי שנה אחרי, קולטת שאני לא באמת קולטת. שכל החיים שלי השתנו, ויש גאיה מתוקה, ואני בסדר, שמחה בה, שמחה בי, עובדת, יוצרת, אוהבת, מתפקדת, אבל שהלוחות הטקטוניים של ליבי, של נשמתי, השתנו ללא היכר. שמשהו בתוכי השתנה, ולא רק בחיים החיצוניים. בחוץ זה מאוד ברור- יש תינוקת קטנה ואהובה ויש לטפל בה, אבל יש שינוי אחר שנעשה, עמוק בפנים- בחיווטים העמוקים והעדינים של הנפש- ולשינוי הזה עוד אין לי בדיוק מילים. זה משהו שקשור לזה שהלב שלי קרוע לרווחה. שאני פוגשת הרבה יותר יופי וגם הרבה יותר כאב. שהצינור שאני, שדרגו עוברים הרגשות, כמו מתבקש לגדול, להתרחב.
וכשאנחנו באים לעשות שינוי, על אחת כמה וכמה שינוי גדול כל כך כמו המעבר להורות, לאמהות, ובטח ובטח אמהות יחידנית, כל המערכת שאנחנו מתגייסת כדי למנוע מהשינוי לקרות, כי זה מסוכן, כי זה מערער את הקרקע, ומוליך אותנו אל הלא נודע, עד שהשגנו קצת יציבות, ביטחון, שלווה...
ואז כל הפחדים עולים.
בהקשר של המעבר לאמהות, ובפרט אמהות יחידנית, אחת תפגוש את הפחד הכלכלי, אחרת את המחשבה הנוראית על כך שלעולם לא תהייה לה זוגיות, אחרת את החשש מאיך היא תסתדר פיסית, טכנית, אחרי הלידה ובמהלך ההורות...
והפחד הוא מתוק, ומטרתו טובה, להגן ולשמור, וטוב להקשיב לו, לשמוע למה הוא זקוק ולתת לו מענה ככל שאנחנו יכולות. אבל טוב גם לא לתת לו להחליט בשבילנו. לא לתת לו, כמו לשאר המחשבות והאמונות הלא מיטיבות, כמו לאנשים הלא מיטיבים בחיינו, למנוע מאיתנו מלעשות את הצעד שאליו נפשנו כמהה. כי בלי להקשיב לקולו של הלב, לקולה של הנפש, אין לחיים האלה שום טעם.
וזה טוב לעשות סדר בעניינים הכספיים שלנו וזה נהדר לבדוק ולבסס מקורות תמיכה וזה טוב לבדוק ולראות איך אני משאירה פתח לזוגיות אם זה זה חשוב לי ומעולה וחשוב לעשות את מה שאפשר
ובמקביל- לנשום, להרפות, להתמסר, ולסמוך (ולבכות ולבכות ולבכות) ולהסכים למות, וללכת אל הלא נודע, ולאפשר לדברים להשתנות, להתגלות.
כבר שנתיים שיש לי ליד המיטה את המשפט הזה, שכבר כתבתי עליו פעם, וקיבלתי אותו בחלום-
"אם רק תתמסרי לחיים, הם יפתיעו אותך לטובה יותר מכל מה שתוכלי לדמיין"
כבר שנתיים שבכל פעם שאני גם עושה את חלקי ברוגע ומתוך חיבור וגם מתמסרת, שהמשפט הזה מוכיח את עצמו כנכון.
Commentaires