נדרש שבט שלם כדי לגדל ילד

לפעמים נדמה לי שכל הדיבור שלי על הורות יחידנית בא בכלל לשקף את זה שהמודל הזוגי עליו גדלנו לא מתפקד מי יודע כמה.

את זה ששכחנו, בגדול, כחברה, איך לגדל ילדים, ומה אמא צריכה אחרי לידה ובכלל, ומה זה אומר להיות גבר, ולאיזו תמיכה ויחס אישה בהריון זקוקה, ומה זה אומר לחיות חיים מלאים.

בתור אמא יחידנית יש לכאורה הרבה יותר פתח לאנשים להכנס ולתמוך, מאשר לתוך זוג, אבל זה באסה. גם זוג זו יחידה קטנה מדי בשביל הדבר הזה.

דווקא נשים בזוגיות אחרי לידה, רגע אחרי שהבעלים חוזרים לעבודה, מוצאות את עצמן לבד, רק שאצלן זה לא מבחירה. ושם נוצר התסכול, ונוצר הכעס, ונולדת המצוקה. כי הן לא בחרו להיות לבד, והנה הן לבד, עם תינוק/ת והורמונים וגוף וחיים שהשתנו אחרי הלידה...

צריך מעגל תומך בחיים האלה.

וצריך כפר כדי לגדל ילד, ולרובינו אין כפר.

אני מתבוננת סביבי ויש מעט מאוד זוגות, בודדים עוד יותר אלו שגם באמת נשואים באושר-ממומשים, מוגשמים, עם לב פתוח ותשוקה לחיים.

מזל שאני גרה בפרדס חנה, אחרת אפשר היה להגיד שזה בגלל שאני תל אביבית.

רווקות מאוחרת, גירושין, פוליאמוריה, הורות יחידנית ומשותפת. המציאות משתנה. אבל עמוק בתוכינו מושרשת עדיין אותה פנטזיה זוגית שבמציאות מייצרת תסכול וכאב הרבה פעמים. וזה לא שאין זוגות טובים. יש, אבל לא המון ואלו שכן הם כאלה שבאמת נותנים עבודה אמיתית (פנימית, זוגית, התפתחותית).

כולנו צריכים שבט. כפר. קהילה. קראו לזה איך שתקראו.

כי לא משנה כמה נרוויח, ואיזה בן זוג נפלא יש לנו, בסופו של דבר כשמשהו קורה אנחנו זקוקים לעוד בני אדם איתנו. לעזרה פרקטית, לשיתוף, לחיבוק.

מי שהולכת בדרך להורות יחידנית בהכרח עברה תהליך של אבל ושחרור של הפנטזיה הזוגית. של החלום על כך שיהיה שם מישהו שיתן מענה ל-הכל. אין לה ציפייה שמישהו אחר יקום בלילה, שמישהו אחר יכבס או יפרנס או יאכיל. וזה גם מאתגר לקחת אחריות על הכל, אבל זה גם עושה הרבה שקט בראש ומפנה את האנרגיות להתמודדות עם הדבר עצמו ולא עם הפער בין הציפיות לבין המציאות. אצל חלק מהזוגות הפנטזיה מתרסקת כשהילד מגיע, ואז יש גם שבר בזוגיות, וגם תינוק. בא לי ממש שנצליח לחיות את החיים יותר טוב. יותר ביחד. יותר בחיבור.

נשים, גברים, ילדים, יצורים מיניים, אמהות ואבות.

אני על זה, עוד מחשבות בקרוב ממש :-)