על הקשבה פנימה ונאמנות לקול הפנימי

או- ללמוד בעצמי את מה שאני מלמדת.

ביום שישי הקרוב נפתחת לי קבוצה לנשים שמבקשות להתקרב לעצמן וללכת יחד, בדרך לעבר אמהות יחידנית/אחרת. כבר לפני חודש או כמה שסגרתי על סטודיו. עם אישה מתוקה, נהדרת, שביקשה להצטרף לקבוצה והציעה את הסטודיו שלה בתמורה. הסכמתי, שמחתי, אבל ככל שעברו הימים זה לא הרגיש לי נכון. במועד המפגש השני של הקבוצה, התברר כי הסטודיו תפוס ונצטרך לעבור למקום אחר. האישה בעצמה לא יכלה להגיע למפגש הראשון. שתינו לא ממש הצלחנו לדבר ולהיפגש. ולאט לאט גדלה בתוכי ההרגשה שזה לא נכון. שחשוב לי שתהייה יציבות. שהמקום הקבוע הוא קריטי ליצירת המרחב התומך והבטוח שאני מבקשת ליצור. שהנוכחות של כולן במפגש הראשון גם היא משמעותית. ואפשר להסתדר עם הכל, ושום אסון לא היה קורה לו הייתי מוצאת מקום אחר למפגש השני, או משלימה לה את המפגש הראשון ומוצאת דרך לסנכרן אותה עם שאר הבנות. אבל זה פשוט לא הרגיש לי נכון. וכך, שבוע בדיוק לפני תחילת הקבוצה, מצאתי את עצמי מחפשת לנו סטודיו חדש. והולכת לשים עליו כסף, הכי לא הגיוני. הכי ברגע האחרון. הכי לא איך שאני אוהבת לעשות את הדברים, אבל כל כך כל כך נכון.

מעבר לכל הידע הטכני, הבירוקרטי, החוקי, הרפואי, זה אחד הדברים הכי חשובים שאני באה להעביר- את היכולת להקשיב לקול הפנימי שלנו. ואחרי שהקשבנו- להתייחס אליו בכבוד. להקשיב למה שאומרים הרופאים, למה שאומרים ההורים, החברים, המטפלים, ולעשות את מה שמרגיש לנו נכון. להפוך את הדרך הזו לשלי.

לא הייתי יכולה ללמד את זה, לו הייתי פותחת את הקבוצה בסטודיו שהוא מקסים, אבל לא מרגיש לי נכון.